לבנות ולהבנות

בשישי הבא 21/3/2014 נפתחת התערוכה "לבנות ולהבנות" של לובקה לב, צלם ואמן, במגדל המוזיאון בתל אביב. כבר מזמן רציתי להעלות כאן בבלוג פוסט עליו, ועל אוסף החפצים, הישנים והנוסטלגים שלו, והנה לי הזדמנות. אז יצאתי מהעיר הגדולה ושמתי פעמי לכפר הס, מקום מושבו של הלובקה.

סוכת לובקה, מול הסטודיו – מן המפורסמות בבלוגספירה המקומית


היי לובקה, כבר זמן מה אני עוקבת אחרי עבודותיך בעלות שפה מאוד אישית, המשלבת בין דו ממד לתלת ממד, וכמובן איסוף של חפצים נוסטלגיים. כיצד היא התפתחה?

"אני מצלם מגיל 16. כצלם של מוצרים אספתי כל מני חפצים ישנים לטובת הסטיילינג של הפריים. למשל אובייקט ישן חלוד, על מנת לזרוק טקסטורה וצבעוניות לקומפוזיציה. זו היתה התפתחות אישית. ראיתי שאני יותר מתעסק בקומפוזיציות של החפצים שאספתי ושהמוצרים כבר מפריעים לי. בשלב מסוים לאחר הכנת קומפוזיציה לצילום, היה רגע בו אמרתי לעצמי 'וואט דה פאק' למה לצלם את זה? ואז לפני 7 שנים עברתי להתעסקות בתלת ממד, בחומר, בקומפוזיציה של החפצים עצמם".

"עם ישראל חי"
אתה משלב הרבה צילומים בעבודותיך, האם מדובר בתהליך התנתקות איטי מהצילום או שמדובר באמירה אומנותית בת ימינו המשלבת מספר דיסיפלינות? 
"בצילום כשפה אני משתמש עד היום בתור השפה המרכזית. אני עדיין מצלם אבל בנוסף הרחבתי את תחום יכולת הביטוי שלי לאמנות רדי מייד. יותר מזה, היכולת להשתמש בכמה שפות פתחה בפני עולם ומלואו. יש לי חשק עז לבוא למקום, לצלם כל מה שרק אפשר לצלם ונדרש לצלם בו, לאסוף משם את כל מה שאפשר לקחת. יש אפשרות להעביר משהו חזק ומוחשי יותר מהמקום, מעבר לשימוש רק בצילום שלו. אני מדפיס משם תמונות ומשתמש בהן בתוך היצירה התלת ממדית. דוגמא מצוינת לכך היא העבודה "עם ישראל חי" (בצילום למעלה), שם ניתן לראות חיבור בין הצילום לבין הרדי מייד. צילמתי את הגרפיטי (עם ישראל חי) כשפעם מישהו הוסיף את המילה ב"סרט", פעם הוסיפו "חיילים" ופעם "סימן שאלה". לאחר שהדפסתי מיסגרתי בקרשים של חממות, ושמתי את כל זה על אלונקה שמצאתי במושב משנת תש"ח. בעצם השתמשתי בכמה שפות: צילום, שימוש בפסולת, פיסול ורדי מייד".


"גלם ישן – יצא מהמחזור, חוזר ומתחבר אחד לשני בהרמוניה. חיים חדשים – צורה חדשה קיר מלא, סיפורי עבר, חיי הווה, חלומות בעתיד", לובקה

בעבודות שלך יש חיבור מאוד גדול לסביבה, יחד עם זאת העבודות שלך בעלות הוויה מאוד ישראלית. מאיזה מקום אתה מתחבר לפסולת, ל"ישן"?
"העבודה היא מבחינתי מסמך תקופתי מקומי. כמו למשל בעבודה הזו (אין לה שם – צילום עליון). יצאתי לסיבוב במושב ואספתי דברים מהאיזור. ומה יש לנו: כיסאות של גן ילדים, ארגז תחמושת, משטחי הרמה, רשתות של הפרחנים מהיישוב, חלון ישן, שאריות מה-דק שהשכן בנה וכן הלאה. אם הייתי מסתובב במקום אחר בזמן אחר, הייתי מוצא שאריות אחרות שהחברה פלטה אותן. ערימת ג'אנק שיותר יפה מכל ארון מעוצב, שנמצא בכל קניון פלסטיק מעוצב. כן! אני מרגיש שאני מציל את הפסולת נותן לה חיים פרקטיים וחדשים כאמנות".
"שמורת טבע"

מתעכבת רגע על מה שאמרת – יצירת אמנות היא אובייקט פרקטי? ארון הוא אובייקט פרקטי. ארון אני חיבת יצירת אמנות לא.

"את לא חיבת שום דבר. את יכולה. אנחנו לא חייבים כלום. את יכולה לחיות בבונגלאוס בלי ארון ובלי אומנות. בסך הכל אני אומר שאני נותן לזה (לפסולת) זכות קיום. זה יהיה עולם משעמם אם נמשיך לזרוק בקצב הזה את כל מה שאנחנו זורקים. לא סתם אנחנו בתקופה של "וינטג'". אני כל החיים הייתי שם. אני אוהב חפצים שיש להם עבר, סיפור, ייחודיות. חלאס עם כל הקניונים, שם הכל אותו הדבר. החברה עייפה מכל המוצרים המשוכפלים. מחפשים משהו שספג עבר ומשמעות. כשאתה מוצא פריט ישן אז הוא ייחודי. תראי למשל את הדלת (צילום למעלה) אני קורא לה "שמורת טבע", כי אני מציל את החפצים מכליה. יש שם אובייקטים שהחברה צרכה, השתמשה, לא הצליחה להקשר אליהם, ופלטה אותם. אני בונה להם שמורת טבע, נותן להם זכות קייומית על ידי כך שהופך אותם למשהו פרקטי  –  יצירת אומנות זה משהו שיש לו זכות קיום. אני לא אגרן (של חפצים נוסטלגים). החפצים שאני אוסף הם חומר גלם עבורי. אני אוסף גלם שאני אוהב ומתחבר אליו".
כמובן, כולם מוזמנים לתערוכה. 

מרבית הצילומים בפוסט זה באדיבות: גיא טייב.
TwitterPinterestFacebook

פוסטים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *